חרדה

חרדה אינה עומדת בפני עצמה – תמיד היא מתקיימת מפני משהו או מפני מישהו, הנתפש כבעל פוטנציאל לגרום לי סבל, כאב, ועד אפילו ממש מוות – פחד/חרדת מוות.

כגורם מערער/מוציא משיווי משקל המתאפיין בביטויים פיסיים ייחודיים, מהווה החרדה מקור למצוקה גם כשלעצמה.

מרגע שתינוק יוצא לאוויר העולם, מתחיל לחוות גירויים פנימיים מכאיבים (כגון קור, רעב), וגם נפגש עם סביבה חיצונית, שלעולם אינה מדויקת בתגובותיה לצרכיו, ולעולם אינה מושלמת ביכולתה לווסת את כאביו – מרגע היוולדו הוא לומד להכיר את החרדה (מפני מה שנתפס כגורם לסבל, מפני איום), ומפתח דרכים להתמודד איתה. וכך, מיום שאנחנו נולדים, אנחנו נאלצים לחיות איתה ולנהל אותה במצבי חיים נורמטיביים רבים ומגוונים – אנחנו עושים זאת ברמה כזו או אחרת של מודעות ובדרגה כזו או אחרת של הצלחה.

אנחנו לומדים – מפתחים את יכולות החשיבה שלנו, על מנת להכשיר את עצמנו לחיים בעולם מעורר החרדה, על מנת לדעת איך להתגבר על קשיי הקיום, שהוא מציב בפנינו. בדרגה זו או אחרת אנחנו גם מטפחים את יכולותינו הגופניות, משתדלים להרגיש מסוגלים להתמודד עם אתגרים פיסיים. ואולי הביטוי האולטימטיבי ביותר לעצם קיומה של החרדה ולהתגוננות מפניה היא ההיצמדות לאחרים – החל מהיצמדות של התינוק לאמא ואבא, המתרחבת בהמשך להיצמדות לאחים ולאחיות, ומותמרת בהמשך לקשרים אינטימיים מחייבים עם בני זוג, להקמת משפחה משלנו ולקשרים עם בני המשפחה המורחבת – קרבת דם, ה"מחייבת" בעזרה הדדית אל מול קשיים מעוררי חרדה. ודרך בניית יחסי חברות ייחודיים על בסיס רגשי, או השתייכות לקבוצות התייחסות על בסיס של קריטריונים שונים רבים, ועד להשתייכות הדתית, הלאומית, האזרחית והמדינית. יש אפילו, שאנחנו מוכנים להקריב את עצמנו (ועד אולי באופן פרדוקסאלי אפילו ממש למות) למען שימור הקשרים השומרים עלינו בפועל, או המגינים עלינו מפני החרדה, הכרוכה באיום ההישארות חלשים וחסרי אונים, בודדים ולבד.


לא כל חרדה מצריכה טיפול – רמה נמוכה של חרדה מלווה אותנו תמיד, ואף נחוצה כגורם מדרבן/מעורר לפעולה, כמו למשל לשם הכנה לקראת משימות קשות. רמה גבוהה מדי של חרדה יכולה לעומת זאת לפעול כגורם משתק דווקא, שיפריע לנו להצליח להגיע אל מטרותינו, ויביא אותנו לטיפול.

לפעמים אנחנו כל כך "מיטיבים" להתגונן מפני החרדה, עד שאנחנו מתנתקים מן הידיעה על קיומה – אנחנו פועלים אז כאילו שהיא אינה קיימת, מבלי לדעת איך היא מפעילה אותנו, ולא בהכרח על בסיס בוחן מציאות תקין. מתוך תחושת "כל יכולות" – כאילו הכול "קטן עלינו" – במצב מנוכר מעצמנו, בדרך כלל גם לא נכיר ביזמתנו בצורך בטיפול.

ולפעמים החרדה מתקיימת במעורפל בירכתי התודעה, וגורמת למצוקה כרונית לא ברורה, חסרת פשר, חסרת מילים להביעה. חרדה אמורפית כזו קשה מאד לזיהוי, קשה גם להבין ולהבהיר את מקורותיה – הטיפול בה יצריך צלילת עומק.

יש שהחרדה מופיעה בתחפושת של סימפטום מטריד או תופעה התנהגותית לא נעימה / מפריעה – מצבים כאלה יביאו אותנו לטיפול במטרה להפטר מן המטרד, כאשר הצלחה טיפולית (לאורך זמן) תצריך בעצם מגע עם מקורותיו העמוקים של אותו סימפטום / תופעה ועיבוד מספיק שלהם בתוך סביבתם הנפשית. תחפושת כזו יכולה להיות גם בעלת מאפיינים לגמרי פיסיים, ומבלי שהקשר בינה לבין מקורותיה הנפשיים מספיק גלוי וברור – הסובל יפנה אז בדרך כלל לרופא המתעסק במצוקות גופניות "נטו" (רופא משפחה או רופא מומחה כלשהו, כגון למחלות לב, נשימה, עור, עיכול וכ"ו). מצבים רבים אפילו ממש מחייבים טיפול ישיר בסימפטומים, כגון למשל לשם נטרול מצבים מסכני חיים, אבל לא רק. ובמצבים רבים גם אכן ניתן "לעקוף" באמצעים תרופתיים או אחרים את מקורות הסבל, לנטרל את הביטוי הפיסי שלהם ולהביא לידי הקלה מהירה – אמנם פיתוי בעל משקל, רק שלא תמיד הוא מספיק – לא עבור מי שמבקש לעצמו הקלה יותר מבוססת ולאורך זמן.

ויש שהחרדה מתמקדת באיום/גורם מאד מסוים, כגון חרדה מפני גבה, מים, מקומות סגורים או לחילופין מקומות פתוחים. לחרדות אלה ישנו בדרך כלל הסבר מקובל והגיוני – אכן, אפשר לטבוע במים, או להיפצע בנפילה מגבה. ואולם, כאשר חרדה כזו מופיעה בעוצמה (כולל סימפטומים גופניים) בלתי סבירה ובתדירות גבוהה, היא משבשת את היכולת להיות ברווחה ולזרום עם החיים, וכדאי בהחלט לטפל בה.


52 צפיות